עמונה מחזה התעתועים – כמה מחשבות על כוחן של תמונות להסתיר
מאת: אייל סיון, 07.02.2006
התמונות המחרידות של אלימות המתנחלים והמשטרה, שצולמו בזמן פינוי שמונה בתים במאחז עמונה, כפי שנראו מעל מסכי הטלוויזיה, דפי העיתונות והאינטרנט בארץ ובעולם, דורשות התייחסות לאשליה המסוכנת שטומן בחובו הייצוג הוויזואלי של המציאות. תיעוד אירועי עמונה הוא מעבדה בה ניתן לבחון את כוחן של תמונות להסתיר ואת השימוש שעושה ההגמוניה השלטונית-ציונית בישראל בכוח זה.
שתי תפיסות סותרות עומדות זו מול זו, משאנו באים לדון בשאלה מה אנו רואים כשאנו מסתכלים, שאלה שאינה מנותקת מהדיון במה מראים לנו ומדוע מראים לנו, כשמראים. חלק מבין העוסקים בתחום הייצוג הוויזואלי – ועימם גם חלק ניכר מהצופים – יטענו שמסגרת התמונה (ה"פריים" בשפה המקצועית) מהווה צוהר, חלון אל העולם, דרכו אנו יכולים לראות את המציאות. על-פי תפיסה זו, השאלות העקרוניות העומדות לדיון הן מי הוא זה שמראה ובנקודת מבטו של מי עסקינן.
רק מעטים מבין העוסקים בתחומי המדיה בהם נעשה שימוש באלמנטים ויזואליים מדגישים כי הפריים, מעצם היותו מורכב מארבע דפנות שחורות ואינסופיות, מסתיר חלק ניכר מהמציאות ומראה רק שבריר ממנה. כלומר התמונה, כל תמונה, מסתירה יותר מכפי שהיא מראה.
לאור שתי תפיסות אלו כדאי לבחון את מה שראינו ואת מה שהוסתר מאיתנו בתמונות הפינוי של מאחז עמונה. תפקידה של ביקורת הייצוג הוויזואלי היא לא רק לדון במוצג, אלא גם לנסות ולבחון את מה שאינו נראה, את הנסתר, ואת הסיבות להסתרתו.
במהדורת החדשות של הערוץ השני בצרפת, רואיין ח"כ בני אילון, שהועמד ע"י צוות הטלוויזיה הצרפתי על גבעת עפר, לא הרחק ממאחז עמונה, כשברקע מספר קרוונים. קל היה להבחין שמדובר במאחז או בהתנחלות מוקפת גדר ומחוברת לרשת החשמל. כמובן שאף מילה לא נאמרה על ההתנחלות שברקע, שכפי הנראה הינה מאחז "מאושר" או "חוקי". תמונה זו המחישה את מה שכל רשתות הטלוויזיה, הפרשנים, מקבלי ההחלטות והפוליטיקאים הצליחו להסתיר לגבי נושא המאחזים או ההתנחלויות, בהתייחסם לתמונות המאבק בפינוי עמונה.
הריסת שמונת בתי האבן בעמונה (ולא פינוי מאחז עמונה, שעדיין עומד על תילו) אינה, כפי שנטען, תשדיר בחירות של קדימה או של האיחוד הלאומי, מרצ או העבודה. זהו תשדיר הסברה נוסף של התנועה הציונית כולה, ימין כשמאל. קהל היעד של תשדיר תעמולה זה היא האוכלוסייה הישראלית והעולם כולו. הדגש הוויזואלי-סמנטי על המאבק האלים בתוך החברה הישראלית, בין מצדדי הפינוי למתנגדיו, נועד לחזק את הקונצנזוס היהודי-ישראלי סביב שאלת ההתיישבות בשטחים. קונצנזוס שאת צביעות נימוקיו ניתן לסכם בכמה טיעונים רדודים בסגנון: הנה, ראינו עד כמה קשה להרוס שמונה בתים, וקשות על אחת כמה וכמה תהיינה תוצאותיו של ניסיון לפנות התנחלויות שלמות. זוהי המחשה של סכנת הקרע בעם, הבהרה מדוע אין למהר, שכן שאלת פינוי ההתנחלויות, המאחזים ועוד עובדות קולוניאליות בשטח דורשת זמן, זהירות, עיתוי נכון ובעיקר, דיון מעמיק.
לאור התמונות והפרשנויות, ללא הבדל בין "שמאל" ו"ימין", למדנו (אם עדיין לא הבנו) שמשלום עכשיו ועד לקצה הימני של האיחוד הלאומי קיימת הסכמה רחבה לפיה מרבית ההתנחלויות בשטחים הכבושים הן חוקיות, מכיוון שהן מאושרות ע"י ממשלות ישראל לדורותיהן. הוויכוח נסוב אם כן סביב מספר מאחזים "בלתי חוקיים", שאינם גושי התנחלויות ואינם חלק מירושלים רבתי, שעליהם כידוע קיימת הסכמה לאומית (קרי: הסכמה ציונית-יהודית).
התמונות האלימות מעמונה, אותו פריים ממוקד על "אכיפת שלטון החוק", כמוהו כעץ המסתיר את היער. העץ הם המאחזים המכונים "בלתי חוקיים". היער הוא כל כולו של מפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים מאז 1967 (קרי: הקולוניזציה). החוק הבין-לאומי - שישראל דורשת את אכיפתו כאשר מדובר למשל בנושא הגרעין האיראני ושמה ללעג ולקלס כשמדובר בהתנהגותה שלה - מציין במפורש שכל התיישבות אזרחית מכל סוג כל שהוא בשטח כבוש הינה בלתי חוקית. דרישתה של הפרופ' יולי תמיר ממפלגת העבודה להקים וועדת חקירה על השימוש המופרז בכוח בפינוי בתי האבן בעמונה כמוה כדרישתם של אנשי מרצ-ז'נבה (התומכים כידוע בסיפוח "גושי ההתנחלויות") לוועדת חקירה בעניין אלימות המתנחלים. קובלנותיהם של מנהיגי הימין המתנחל, עמדת הממשלה והמשטרה אינן מנוגדות כלל וכלל. כל אחד בדרכו, וכולם יחדיו, בסיועה הנאמן של התקשורת, הם המפיקים של תשדיר התעמולה הנלוז הזה. עוד תשדיר המסייע להסתיר כמה נתונים שיש לשוב ולהזכיר. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מאז פינוי כ-8000 מתיישבי רצועת עזה, 4,207 יחידות דיור "חוקיות" נמצאות בשלבי בנייה בשטחי הגדה. בנוסף לאתרי הבנייה הפעילים, מאז נובמבר 2005 פורסמו 1,184 מכרזים "מאושרים" לבנייה בשטחים אלו. זאת מבלי להזכיר את הרחבת ההתנחלויות, עבודות הגידור, שדרוג הכבישים והשב"מים (שטחי ביטחון מיוחדים), שמוסתרים מאחורי דפנות הפריים הוויזואלי, בדיוק כפי שמוסתרים מעיני כל הריסתם השיטתית של היישובים הערביים הבלתי מוכרים בנגב והריסת בתיהם של תושביה הפלסטינים של העיר לוד. הריסה וגירוש המתנהלים יומיום, ללא נוכחות המצלמות, 20 דקות מתל-אביב, בירת השמאל, ו-30 דקות מירושלים, בירת הימין.
נטישת האידיאולוגיה השלטת מאז 1948 בקרב השלטון היהודי בישראל, אותה תפיסה הרואה בפינוי, גירוש, העברת אוכלוסין, הריסת ישובים, הגירה מתוכננת, חשיבה אורבנית-דמוגרפית ואכלוס כפוי של בני-אדם, תהליך נורמטיבי של יצירת חברה, תאפשר חשיבה רצינית ושינוי עובדתי של עתיד האוכלוסייה היהודית והערבית בכל שיטחה של ישראל-פלסטין. רק נטישת תפיסת הטרנספר כצורה של הנדוס חברתי, יהודי וערבי כאחד, תביא לשינויו של הפריים. כך יוכל אולי להתחיל הייצוג הוויזואלי התקשורתי בישראל לבטא משהו שבעולם נהוג לכנות בשם "שוויון אזרחי" או פשוט "דמוקרטיה".